החלטה בתיק בש"פ 302/11

1.        כתב אישום שהוגש נגד המשיב לבית המשפט המחוזי בבאר שבע מייחס לו חמש עבירות של מעשה סדום, שתי עבירות של מעשה מגונה, עבירת שוד, וכן עבירות של הדחה בחקירה, היזק במזיד לרכוש ואיומים, לפי חוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בכתב האישום נטען, כי בתאריך 14.3.2010, מסוך לחצות, חלפו א' ו-ש' (להלן: המתלונן 1 והמתלונן 2 בהתאמה, או ביחד: המתלוננים) ליד מרכז מסחרי באשקלון. המתלוננים האזינו למוסיקה דרך מכשיר הטלפון הנייד של מתלונן 1, והמתלונן 2 שרק. משהבחין המשיב במתלוננים, הוא פנה אליהם ושאל אותם מי שרק לעברו, והם השיבו לו כי שרקו להנאתם. בתגובה, איים המשיב על מתלונן 2 באומרו "עכשיו אני הורג אותך. למה אתה משקר?" והתקרב לעברו בכדי לתקוף אותו. המתלונן 1 נעמד בין המשיב למתלונן 2 כדי לסכל את התקיפה והתחנן למשיב בבכי שלא יכה את המתלונן 2, מאחר ושמיעתו של מתלונן 2 מוגבלת. לפי המיוחס לו בכתב האישום, המשיב לא שעה לתחנונים אלה. הוא הסיר בכוח את משקפי הראייה של המתלונן 2 ועיקם אותם עד שנשברו. בהמשך, דרש המשיב מן המתלוננים שיתנו לו כסף. כאשר השניים השיבו לו כי אין ברשותם כסף, הוא ערך בכוח חיפוש על גופם, ונטל מן המתלונן 2 מכשיר טלפון נייד ושעון יד; ומן המתלונן 1 נטל שעון יד. כל זאת, תוך שהוא מאיים על המתלוננים באומרו כי הוא יהרוג אותם, וכי הוא איננו מפחד מן המשטרה. לאחר מכן, לפי הנטען, דרש המשיב מן המתלוננים כי יבצעו בו מין אוראלי, שאם לא כן - ירצח אותם. עוד אמר המשיב למתלוננים, כי אם יענו לדרישתו הוא ישיב להם את הרכוש שנטל מהם, ודרש מהם להתלוות אליו לשטח פתוח בסמוך לבנייני מגורים שנמצאו בסמוך.

2.        המתלוננים, שחששו מפניו של המשיב, התלוו אליו; ובהגיעם למקום פשט המשיב את בגדיו, חשף את איבר מינו, נטל אבן גדולה שמצא במקום תוך שהוא מאיים על מתלונן 2 כי יזרוק אותה על ראשו, ומשך את מתלונן 2 לעבר איבר מינו תוך שהוא מורה לו לבצע בו מין אוראלי. מתלונן 2 ניסה להשתחרר מאחיזתו של המשיב אך ללא הועיל. המשיב אחז בכוח בראשו של מתלונן 2 והחדיר את איבר מינו לתוך פיו, תוך שהמתלונן לא חדל מלבכות וחש כי הוא נחנק. מיד לאחר מכן, פנה המשיב למתלונן 1 ודרש גם ממנו לבצע בו מין אוראלי. מתלונן 1 סירב, והמשיב איים עליו באומרו:"אתה רוצה למות?" כשהוא אוחז באבן ומניף אותה לכיוונו של מתלונן 1. בשלב זה, אחז המשיב בחולצתו של מתלונן 1 בחוזקה, משך אותו לכיוון איבר מינו והורה לו לבצע בו מין אוראלי. עקב חששו של מתלונן 1 מפניו של המשיב, הוא ציית לו. בכך לא הסתיים סיפור המעשה, שכן לפי המיוחס לו, בשלב זה שב ודרש המשיב ממתלונן 2 כי יבצע בו מין אוראלי, והמשיב 2 עשה כן עקב חששו מפני המשיב. לאחר מכן, התחננו המתלוננים למשיב כי ישיב להם את רכושם, אך הוא אמר להם "עכשיו אני רוצה להחדיר לכם". לפי הנטען, המתלוננים פרצו בבכי אולם נענו למשיב עקב חששם ממנו. בהמשך, שב המשיב ודרש מן המתלוננים לבצע בו מין אוראלי והם עשו כן; וכאשר המשיב לא בא על סיפוקו, הוא ניגב את איבר מינו בחולצתו של המתלונן 2. לאחר כל אלה, הזהיר המשיב את המתלוננים לבל יפנו למשטרה ועזב את המקום כשהוא לוקח עמו את רכושם.

3.        בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיב לעצור את המשיב עד לתום ההליכים נגדו. בדיון שהתקיים ביום 4.4.2010 ביקש בא-כוחו של המשיב לדחות את הדיון לצורך קבלת חומר הראיות ולימודו. הדיון נדחה ליום 14.4.2010. ביום 12.4.2010 הודיע עו"ד עמאר כי הוא קיבל על עצמו לייצג את המשיב וביקש לדחות את מועד הדיון. בית המשפט נעתר לבקשה ודחה את מועד הדיון ליום 26.4.2010. בדיון שהתקיים ביום 26.4.2010 טענו הצדדים לגוף הבקשה למעצר עד תום ההליכים ובא-כוחו של המשיב טען לחולשה בחומר הראיות לכאורה. המשך הדיון נדחה ליום 6.5.2010, הן משום שהתקבלו חומרי חקירה חדשים; הן משום שהמשיב לא הובא לבית המשפט ביום 4.5.2010 - המועד שבו אמורה היתה להינתן החלטה בבקשה. בדיון שהתקיים ביום 6.5.2010 השלימו הצדדים את טיעוניהם בעקבות חומרי החקירה החדשים שהתקבלו, ובית המשפט קבע כי החלטה בבקשה תינתן ביום 12.5.2010.

4.        בהחלטתו מיום 12.5.2010 ציין בית המשפט (כב' השופטת ט' חיימוביץ) כי החליט לקבל חלק מטענותיו של בא-כוח המשיב באשר לעוצמת הראיות ובגין כך יש לשקול חלופת מעצר. אשר על כן הורה בית המשפט לשירות המבחן לערוך תסקיר מעצר בעניינו של המשיב וקבע כי לאחר קבלת התסקיר ובשים לב למצב הראייתי - תיבחן שאלת החלופה. בנימוקים להחלטה - שפורסמו בנפרד - ציין בית המשפט, כי התשתית הראייתית בתיק מבוססת בעיקרה על עדויותיהם של המתלוננים, שחיזוק להם נמצא בעדות של עדה שהמתלוננים התקשרו אליה מיד לאחר האירוע וסיפרו לה על מצבם הנפשי; בעדות ראיה של עדה שראתה את המתלוננים הולכים מבוהלים בסביבות שעת חצות עם גבר אותו תיארה כבעל שרירים, נמוך ומזוקן; וכן על גרסתו של המשיב שקשר את עצמו למתלוננים לאחר שפרטי הרכוש הגנובים נמצאו אצלו וטען כי עשה זאת כדי להעניש את המתלוננים על ששרקו לעברו, אך לא ביצע בהם כל מעשה מיני. בית המשפט קיבל את טענת הסניגור לפיה חלה הפחתה בעוצמת הראיות לכאורה, נוכח ממצאיה של בדיקת DNA לפיה על חולצתו של אחד המתלוננים נמצא נוזל זרע שאיננו של המשיב. בהקשר זה הודגש, כי המתלונן ציין שהתוקף ניקה את איבר מינו בחולצתו לאחר האירוע, כך שהימצאותו של נוזל זרע על חולצתו של המתלונן תומכת בגרסה בדבר התרחשותה של תקיפה מינית אך מרחיקה את המשיב מהאירוע. עוד צוין, כי המתלונן, אשר לטענתו בוצעה בו חדירה רקטאלית, נבדק על-ידי רופא, ובחוות הדעת הרפואית לא נמצאו ממצאים המלמדים על פגיעה באזור, בוודאי לא חדירה אלימה.

5.        שירות המבחן ציין, בין היתר, כי המשיב הביע קושי להתמודד עם התנאים הפיסיים של המעצר ועם שלילת החירות הכרוכה בו, אך לא הביע מצוקה חריגה; וכי קיים קושי לגבש הערכת מסוכנות בעניינו, אולם הבושה שהוא חש ביחס למעצרו והקשיים שחווה במעצר מהווים עבורו גורמים מרתיעים להמשך. שירות המבחן העריך, כי חלופה בקרבת בני משפחתו תהיה עבורו מסגרת מציבת גבולות, והמליץ על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בבית הוריו, בתנאי מעצר בית מלא ותחת פיקוחם של ההורים; לאחר שהתרשם כי הם מבינים את האחריות המוטלת עליהם וכי האב הוא בעל יכולת להציג גבולות למשיב. נתונים אלה, יחד עם העדר עברו הפלילי של המשיב, הצדיקו, לשיטתו של בית המשפט המחוזי, את שחרורו של המשיב לחלופה שהוצעה.

6.        ערר שהגישה המדינה על החלטה זו - נדחה בהחלטתו של השופט ס' ג'ובראן (בש"פ 4430/10 מדינת ישראל נ' קבלאן (לא פורסם, 10.6.2010)). בהחלטתו ציין השופט ג'ובראן כי נותר בו ספק מסוים בדבר עוצמתן של הראיות לכאורה, בעיקר על רקע ייחודו של המקרה בו נטען כי המשיב כפה עצמו על שני אנשים בוגרים מבלי שהם ניסו לברוח ממנו; ולכך הצטרפו הממצאים הרפואיים השוללים סימני פגיעה בפי הטבעת של המתלונן. יחד עם זאת ציין בית המשפט, כי קיימת תשתית ראייתית הקושרת את המשיב לחלקים אחרים של כתב האישום. לאחר שקלול של נתונים אלה החליט בית משפט זה שלא לשנות מהחלטתו של בית המשפט המחוזי בדבר שחרורו של המשיב לחלופת מעצר.

7.        ביום 21.6.2010 נעצר המשיב בגין התפרצות למקום מגורים וביום 29.6.2010 הוגש נגדו כתב אישום לבית משפט השלום בעכו אשר ייחס לו עבירה של התפרצות למקום מגורים או תפילה וכן עבירה של הפרת הוראה חוקית בשל הפרת תנאי חלופת המעצר אליה שוחרר. הוא נעצר עד לתום ההליכים נגדו, וביום 11.10.2010 הוא הורשע ונגזר עליו עונש מאסר של שישה חודשים לריצוי בפועל. ביני לביני, הגישה המדינה ביום 30.6.2010 בקשה לעיון חוזר בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 7.6.2010 בדבר שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. ביום 5.7.2010 התקיים דיון בבקשה, אשר נדחה לבקשתו של המשיב ובשל פציעתו של בא-כוח המשיב, שלא יכול היה להתייצב לדיון. במועד זה קבע בית המשפט, כי המשיב ייעצר עד להחלטה אחרת, ודחה את הדיון בבקשה ליום 25.7.2010. ביום 22.7.2010 הגיש בא-כוח המשיב בקשה לדחיית הדיון הקבוע ליום 25.7.2010 למועד אחר במהלך חודש אוגוסט, משום ששבר את רגלו ונבצר ממנו להגיע לבית המשפט. הדיון נקבע ליום 16.8.2010. ביום 21.8.2010 הגיש בא-כוח המשיב בקשה נוספת לדחיית הדיון ובית המשפט דחה את הדיון בבקשה לעיון חזור ליום 5.9.2010. בדיון שהתקיים במועד זה טענו הצדדים לגוף הבקשה ועיון בפרוטוקול הדיון מעלה, כי בא-כוחו של המשיב לא חלק על קיומה של תשתית ראייתית לבקשה (ראו עמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 15.9.2010). בהחלטתו ציין בית המשפט כי בא-כוחו של המשיב הסכים כי קיימת תשתית ראייתית לקיום הבקשה וכן כי הבקשה מקימה עילת מעצר ובנסיבות אלה ביקש לעבות את חלופת המעצר הקיימת. בית המשפט קיבל את הבקשה לעיון חוזר וציין כי התנהגותו של המשיב יש בה משום עזות מצח וכי הוא הפר ברגל גסה את האמון שניתן בו. על רקע זה סבר בית המשפט כי אין מקום לסכן את הציבור פעם נוספת לעצור את המשיב עד לתום ההליכים נגדו.

8.        ההליך העיקרי בעניינו של המשיב טרם הסתיים, ומכאן הבקשה שלפניי בגדרה עותרת המשיבה להורות על הארכת מעצרו ב-90 ימים נוספים. בבקשתה עומדת המדינה על מהלך הדיונים התיק העיקרי ומציינת, כי בדיון שהתקיים ביום 26.4.2010 הוקרא למשיב כתב האישום נגדו. הוא כפר בעבירות המיוחסות לו ובא-כוחו ביקש לקבוע את התיק לשמיעת ראיות ביום 5.7.2010. ביום 3.6.2010 ביקש בא-כוחו של המשיב לדחות את הדיון שנקבע ליום 5.7.2010 בשל מחלתו. בית המשפט נעתר לבקשה והדיון נקבע ליום 5.9.2010. בדיון שהתקיים במועד זה ביקשו הצדדים לקבוע מועדים להוכחות ובית המשפט קבע שני מועדי הוכחות בחודש דצמבר 2010 ומועד נוסף במהלך חודש ינואר 2011. הדיונים שנקבעו לדצמבר נדחו בשל שביתת הפרקליטים; ובדיון שהתקיים ביום 2.1.2011 הוגשו בהסכמה הודעותיהם של שוטרים ומסמכים נוספים. עדים לא נשמעו מאחר והמבקשת לא יצרה קשר עם המתלוננים לאחר שביתת הפרקליטים. בית המשפט קבע מועדים להמשך שמיעת ראיות ההגנה והתביעה בימים 3.3.2011 ו-24.3.2011. המדינה מוסיפה ומציינת, כי שלב שמיעת הראיות בתיק אמנם טרם החל, אולם עדותם של השוטרים נחסכה משום שהודעותיהם הוגשו בהסכמה והמתלוננים צפויים להעיד בקרוב. להערכתה של המדינה, במועדים שנקבעו לחודש מרץ אמורה להסתיים שמיעת הראיות. עוד נטען, כי המעשים המיוחסים למשיב מעידים על מסוכנותו ולכך מצטרפת העובדה שהוא הפר את האמון שנתן בו בית המשפט והפר את תנאי חלופת המעצר.

9.        בא-כוחו של המשיב עמד מנגד על קביעותיהם של בית המשפט המחוזי ובית משפט זה באשר לעוצמתה של התשתית הראייתית הקיימת נגד שולחו. הוא הבהיר, כי הבקשה הנוכחית מבוססת על אותה תשתית שעליה התבססה הבקשה הראשונית למעצרו של העורר, כי העונש שהושת על המשיב בגין הרשעתו בעבירת הפריצה ניתן גם על רקע הפרת התנאים בתיק הנוכחי, וכי על רקע הפרה זו חולטו הערבויות הכספיות שהופקדו בתיק. בא-כוחו של המשיב חולק על תיאור התקדמות ההליך כפי שנמסר מפי באת-כוח המדינה. הוא סבור כי הסיכוי שההליך המשפטי בעניינו של המשיב יסתיים בתוך תקופת המעצר הנוכחית הוא קלוש נוכח אורכן של החקירות הנגדיות הנדרשות ובהתחשב במספר המועדים שנקבעו.

10.      לאחר ששמעתי את טענות הצדדים החלטתי להיעתר לבקשה ולהורות על הארכת מעצרו של המשיב כמבוקש. ראשית יובהר, כי הליך של בקשה להארכת מעצר איננו ההליך המתאים לבירורן של טענות הנוגעות לחומר הראיות הלכאורי ולעוצמתו. כפי שצוין, בדיון שנערך בפני בית המשפט המחוזי הסכים בא-כוחו של המשיב כי קיימת תשתית ראייתית לבקשה שהגישה המדינה. בנוסף, גם לאחר שבית המשפט הורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים, בין היתר, על יסוד הסכמתו של בא-כוח המשיב לקיומן של ראיות לכאורה לבקשה, לא הוגש מטעמו ערר לבית משפט זה. בנסיבות אלה, אין בכוונתי להידרש, במסגרת ההכרעה בבקשה הנוכחית, לטענותיו של בא-כוח העורר באשר לעוצמתו של חומר הראיות לכאורה. לגופם של דברים, כידוע, במסגרת הדיון בבקשה להארכת מעצר על בית המשפט לאזן בין זכותו של נאשם - שטרם הורשע בדינו - לחירות, לבין הצורך להבטיח את קיומו התקין של ההליך ולשמור על בטחון הציבור מפני מי שהתנהלותם מגלמת מסוכנות. בנסיבות המקרה שלפנינו, ידם של השיקולים מן הסוג השני היא על העליונה. בית המשפט המחוזי נתן במשיב אמון והורה על שחרורו לחלופה בבית הוריו. לא זו בלבד שהמשיב הפר את האמון שניתן בו, אלא שהוא אף ניצלו על מנת לבצע עבירה פלילית נוספת. בנוסף, מן הדיון על-פה ומהודעה מעדכנת שהוגשה לי עלה, כי המשיב הורשע בהליך אחר בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, ובגין הרשעתו נגזר לו, לפני שמונה ימים, עונש של 6 חודשי מאסר על תנאי; וכי לעת הזו הוגש נגד כתב אישום נוסף בדין עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ונפתח נגדו הליך נוסף, שלגביו לא ברור אם הוגש כתב אישום אם לאו. צירופם של נתונים אלה לעבירות המיוחסות למשיב בגדרו של ההליך נושא בקשה זו מעיד על מסוכנות ברורה. לכך מצטרפים הנתונים שהונחו בפני באשר לקצב התקדמותו של ההליך נושא הבקשה הנוכחית. שלב ההוכחות בעניינו של המשיב טרם החל, אולם מן הסקירה שהובאה לעיל עולה כי חלק בלתי מבוטל מהדחיות בתיק מקורן בבא-כוחו של המשיב; ובנוסף, חלק מן העדויות בתיק הוגשו בהסכמה, בתיק נקבעו מועדים קרובים. גם אם לא  ניתן, לעת הזו, לקבוע בוודאות אם שמיעת הראיות תסתיים במועדים שנקבעו, דומה כי בנקודת הזמן הנוכחית, התנאים הדרושים לקידום ההליך מתקיימים ובנסיבות אלה, יש להאריך את מעצרו של המשיב.

           נוכח כל האמור, אני מורה על הארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים, החל מיום 28.1.2011 או עד למתן פסק דין בת.פ. 1139-04-10 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.

           ניתנה היום, ‏י"ד בשבט תשע"א (19.1.2011).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    נו

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: